המשרד היה חשוך, רק אור מחשב כבוי מהבהב מהפינה. ביבי לא תכנן את זה. זה פשוט קרה, כמו פוסט פייסבוק פרובוקטיבי שחברי המפלגה מעלים בלי לחשוב. בצד השני של המשרד זה היה לא אחר מאשר איתמר בן גביר, הפולטיקיאי החשוב, משחק עם הכיפה שלו.

"שמת לב שאף אחד לא נשאר במסדרון?" הוא זרק את המבט מעבר לכתף, קול קנטרני. ביבי לא ענה. הוא ידע את המשחק. ידע שזה ייגמר כמו תמיד - שניהם מזיעים, ללא תחתונים, מתעלמים מהטלפונים הניידים בעוד שהם מתמלאים בהתראות דחופות על מצב האומה הקשה. להחזיר את החטופים, בכירי חמאס בפעולה, מתחים דיפלומטיים - כל זה כבר לא מעניין. הוא התקרב. דווקא לא בחלקלקות של פוליטיקאי, אלא בכבדות של גבר שסוחב איתו הרבה, יותר מדי שקרים. אצבעותיו תפסו את חגורת המכנסיים של איתמר, משיכה אחת חדה. "עוד פעם כזאת?" איתמר צחק, אבל הקול שלו נשבר כשהגב הוצמד לקיר. לא היו לו מילים. רק נשימות ואנחות. זוג ידיים מחוספסות ושמנמנות החליקו מתחת לחולצת יוקרה מגוהצת, רק דמות אלמונית כהה הממוסגרת על הקיר ,נותרה להעיד על מה שהתרחש שם. כשהרגליים של איתמר התקפלו מעל השולחן, המסמכים נמעכו מתחת למרפקים. ביבי לא עצר לחשוב לרגע.

אחרי זמן קצר זה נגמר כשבן גביר על ברכיו. ושוב בלי שהספיק לחשוב נעה עוד מנת זרע סמיכה בגרונו, לעיתים נדמה כאילו היא כמעט נעצרה. ביבי מיהר להרים את מכנסיו, שלף נרתיק נוצץ מכיסו וממנו סיגר עבה ומצית. גם בחושך היה קל להבחין באותו חיוך זחוח של ניצחון

בבקשה תעקבו אחרי עמוד המצחיקונים שלי באינסטגרם @meshaameme.lee

​